האם בספק ברכות צריך להקל או להחמיר

הדיבר השני בעשרת הדיברות הינו "לא תישא את שם השם לשווא" איסור זה הינו חמור, דאורייתאי וצריך ומוטב להזהר בו. כתוצאה מאיסור זה, חיי היום יום שלנו מלאים בהשלכות רבות הסובבות סביב הזכרת שם ה', אנחנו מתפללים שלוש תפילות ביום, קוראים בתורה שלוש פעמים בשבוע, לומדים רבות, קוראים תהילים, מזכירים פסוקים וכמובן – מברכים ברכות. והרבה. כמה? לפחות 100 ביום...

אופי השתלשלות ההלכה

ההלכה לדורותיה בישראל נבנתה מהשורש אל הענפים, כאשר השורש הוא וודאי והענפים הם ספק. זאת אומרת שככל שהולכים אחורה בזמן אנחנו מתאמתים כלפי ההלכה; "משה אמת ותורתו אמת", "ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם", ועוד משפטים רבים וטובים שמבטאים את השתלשלות ההלכה ממשה רבינו ועד היום, השתלשלות שהחלה עם ציווים מן השמים ובהתפרטות הציווים הללו, הבנתם והורדתם לפרטי המציאות, נוצרו המון ספקות. בתקופת התלמוד הם היו ספורים, בראשונים כבר רווחו יותר ובתקופתנו כמעט ואין שעל בו אפשר לצעוד ללא ליווי רוחני הלכתי שיפתור לנו קושיות ובעיות.

סוגיה שעיקרה באחרונים

לפיכך סוגיה זו של המפגש בין איסור הזכרת שם השם בכלל ובברכה בפרט, לבין דיני ספקות נפוץ בעיקר בכתבי האחרונים. העיקרי שבהם הוא כמובן מרן הבית יוסף, שבדבריו לכאורה נמצאות סתירות מסוימות כלפי הנושא, מה שמביא אותנו להבנה שכל סוגיה לגופה צריכה להבין ואין דין ברכה על יין מבושל כדין ברכה בעניין שינוי מקום וכן על זה הדרך.

ספק ברכות להקל – פסיקה יוצאת דופן!

אך בכל זאת ננסה להביא כיוונים מסוימים שננקטו בדבר בדורות האחרונים. כפי שאמרנו, מרן הבית יוסף בשולחן ערוך הכריע בסוגיות מסוימות אחרת מסוגיות אחרות אך ככיוון כללי וכן כך התקבל בקרב כמה מפוסקי ספרד, נקט שלא לברך. הדבר מעורר פליאה, מרן עצמו לימדנו שיש כללי פסיקה ואחד מן הכללים הללו הוא ללכת אחר הרוב מבין שלושת עמודי ההוראה – ראש, רי"ף ורמב"ם, וכאן בעניין ברכות, על אף ששניים מתוך שלושתם אמרו לברך, הבית יוסף הכריע שלא. אמנם הוסיף הוא שאין למחות בידם המצרכים ויש להם על מי שיסמכו אך עדיין דבר זה קשה ומעניין.

פסיקת הרב עובדיה יוסף

אולי משום כך, ובטח שמסיבות נוספות וחשובות, הגיע הרב עובדיה יוסף ופסק שלא כמרן. ידועים דברי הרב עובדיה שאין לנו אלא מרן, והערצתו לרבי יוסף קארו היא מופלאה ומפורסמת, אך בסוגייתנו של ספק ברכה, למרות התנגדותו של מרן הבית יוסף, פסק הרב עובדיה לברך.

קונפליקט הפסיקה בסוגיה

גם לחכמי אשכנז התעוררו בזאת מחלוקות ונראה שמחלוקות הללו מבוססים על יסודות עקרוניים יותר בפסיקה ההלכה. אחד מהם השקפתי ואחד הוא דיני. הדיני מגיע ממקום של האיסור באמירת שם ה' לשווא בברכה שאינה צריכה או בספק ברכה, בדבר זה יש מחלוקת האם אכן יש כאן איסור תורה, או שמא בן אדם שמכוון לשם שמים ולא להכעיס חלילה, אך טעה, אין זה דאורייתא. ליסוד זה מצטרף היסוד השקפתי איך אנחנו צריכים להסתכל על הכוח של תלמידי חכמים בפסיקה ההלכה.

אם הם, כביכול, 'רק' חוקרים מציאות אלוקית קיימת ומביאים לה פתרון, אז גוברים צדדי הספק על יכולת אמירת הברכה לבטלה. אך אם הם כלים של קודשא בריך הוא שקובעים את המציאות האלוקית על ידי מוצא פיהם אז יכול להיות שהצד שאיננו רוצים לייצר 'קולא' בברכות, אלא להקדיש כל דבר לבוראו, יהיה חזק יותר מצדדי הספק השונים ויכריע הפוסק לברך.

למידע נוסף על ברכות וכשרויות מהדרין כנסו לאתר >>